Please ensure Javascript is enabled for purposes of website accessibility
 
  • אורנה גולדמן

עשיית עושר ולא במשפט ודיני הקניין הרוחני

עודכן: 6 בפבר׳

חשיבותו ההולכת וגוברת של הקניין הרוחני בעולם המסחר הביאה את בתי המשפט למצב בו הם נאלצים להתאים את החקיקה הקיימת בתחום למצב בו אפשר יהיה להתמודד עם המציאות המודרנית, שהרי ידוע שזמנים חדשים ושאלות שטרם נשאלו דורשים מתן פתרונות יצירתיים.


חוק עשיית עושר ולא במשפט תשל"ט-1979 קובע את חובת ההשבה על מי שהתעשר שלא כדין. החוק מאפשר מספר עילות תביעה שלא נמצאות בדיני החוזים, בדיני הנזיקין ובשאר הדינים במשפט האזרחי.

בפרשת אנימה (יצרן של שמלות שלא נרשמו כמדגם) שפסק הדין בעניינה ניתן בשנת 1994 נקבע כי ניתן להגן על קניין רוחני גם באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט. נקבע כי הקניין נוצר במעשה ידיו של היוצר ולאו דווקא ע"י רישומו. למרות שהרישום מקנה ליצרן הגנה, בעל הקניין עדיין יהא זכאי להגנה, גם אם לא על פי אחד מדיני הקניין הרוחני.


כך יצא שבפרשת אשיר הידועה (שעסקה בחיקוי של מוצרי אמבטיה) שפסק הדין בעניינה פורסם בשנת 2000, אימץ בית המשפט העליון את התפיסה לפיה ניתן להגן על קניין רוחני לא רק על ידי החוקים הספציפיים הנהוגים בתחום, כי אם גם באמצעות דיני עשיית עושר ולא במשפט ודוקטרינת ההתעשרות הבלתי מוצדקת.


זאת אומרת שדיני הקניין הרוחני אינם חוסמים את הזכות, מכוח הדין הכללי, להשבה ממי שקיבל טובת הנאה "שלא על פי זכות שבדין" (כבוד הנשיא לשעבר ברק). משנתו זו של הנשיא ברק מבוססת על אבחנה תיאורטית, לפיה דיני הקניין הרוחני מגינים על אינטרסים שונים מאלו המוגנים ע"י דיני עשיית עושר. עוד קבע הנשיא ברק כי "איזון, הנערך בגדר עיצובה של זכות קניין רוחני סטטוטורית המעניקה זכות קניין ליוצר ביצירתו, שונה מהותית מאיזון הנערך בגדרם של הדינים בדבר מניעת התעשרות שלא כדין, שאינם מעניקים מונופול ושיעדם הוא מניעת התעשרות שלא כדין".


בפרשת קליק (שעסקה בחיקוי של בגדי אופנה)שפסק הדין בעניינה ניתן ב 2003 נדונה עתירתה של יצרנית בגדי אופנה למתן צו מניעה זמני, שיאסור על המשיבות להעתיק ולהפיץ דגמים המועתקים ממנה. היות שדגמיה של חברת קליק היצרנית לא נרשמו כפטנט או כמדגם (בענייני ייצור אופנה, נקבע בעבר כי חיוב היצרן להגן על עצמו על ידי רישום מדגם על כל בגד מהווה תקנה שהציבור אינו יכול לעמוד בה מכיוון שהיא לא כלכלית, זאת לאור האופנה שמשתנה חדשות לבקרים), הרי שלא יכלו לחסות תחת הגנת פקודת הפטנטים והמדגמים. גם לעניין פקודת סימני המסחר – לא היה מקום לקליק להעלות טענה, היות שהמשיבה (הנתבעת בעתירה) לא עשתה שימוש בשם המותג.

גם טענה של 'גניבת עין' לפי חוק עוולות מסחריות לא הועלתה על ידי העותרת. משכך, נראה היה לכאורה כאילו לא חלה על המצב המתואר אף אחת מההוראות בחוקים מתחום הקניין הרוחני


מטרת המאמר היא לחלוק מידע והוא אינו מהווה תחליף לייעוץ משפטי בנושאים הנ"ל.

ליצירת קשר: עו”ד אורנה שמש-גולדמן 054-2103152

34 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול