בדרום אפריקה פעילי סביבה פרסמו ביקורת על פעולות של חברות כרייה. החברות תבעו את הפעילים על לשון הרע. הן דרשו מהפעילים פיצויים בסך 14,000,000 ראנד (2,765,193. ₪). הפעילים בתגובה טענו שלא התמלאו התנאים לתביעת תאגיד בגין פגיעה בשמו הטוב.
בית המשפט הגבוה קבע שמדובר בתביעת השתקה מצד התאגיד. בתביעת לשון הרע אפשר להעלות טענת הגנה שלפיה מדובר בתביעת השתקה. למעשה, תביעת השתקה היא שימוש לרעה בהליך משפטי – מסוג שטרם הוגדר בפסיקה. מדובר ב "תובענה לרעה" (abusive litigation). חברות הכרייה הגישו ערעור על פסק הדין, ובית המשפט החוקתי של דרום אפריקה קיבל פה אחד את ערעור החברות.
השופט מג'יידט פסק בהסכמת שישה שופטים שפיצוי כספי על פגיעה בשם הטוב של תאגיד פוגע בחופש הביטוי. הפגיעה נועדה להגן על השם הטוב של תאגיד. הזכות של תאגיד לשם טוב נובעת מהמשפט המקובל, ולא מהזכות החוקתית לכבוד האדם. לכן לתכלית כאן יש משקל נמוך מזה של תכלית ההגנה על שם טוב של אדם. נוסף על כך, אפשר להגן על השם הטוב של תאגיד באמצעים שפגיעתם בחופש הביטוי פחותה: צו מניעה, צו הצהרתי, חזרה של המפרסם מטענתו והתנצלות. לכן יש לבחון תמיד אם הפרסום הוא חלק משיח ציבורי בנושא שיש בו עניין ציבורי. אם התשובה חיובית, אין לפסוק פיצוי כספי. אם התשובה שלילית, אפשר לפסוק פיצוי כספי בהתאם לנסיבות העניין.
שני שופטים אחרים סברו בדעת מיעוט שאין צורך להכריע אם הזכות של תאגיד לשם טוב היא חוקתית. גם סוגי פיצוי אחרים, לא רק פיצוי כספי על נזק לא ממוני, פוגעים בחופש הביטוי. פיצוי כספי פוגע בחופש הביטוי גם אם הניזוק הוא בשר ודם – ועדיין מעניקים אותו במקרה מתאים.
אין איסור כללי על פסיקת פיצוי כספי בגין פגיעה בשם הטוב של תאגיד. יש לבחון כל ביטוי לגופו.
** גם הפסיקה בישראל בסוגייה זו אינה אחידה **
אם נסתכל על החוק, הרי שעל פי סעיף 10 לפקודת הנזיקין: "תאגיד לא ייפרע פיצויים בשל עוולה אלא אם גרמה לו נזק".
לעומת זאת סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע "אדם" שעלול להיפגע מלשון הרע עשוי להיות "יחיד או תאגיד".
מדובר כביכול בשתי הוראות חוק המנוגדות זו לזו.
להלן ציטוט מדברי השופט סולברג, שופט בית המשפט העליון, באמרת אגב בפסק דין שניתן ב 2004, בה הביע את עמדתו התומכת באבחנה בין תאגיד לבין אדם בשר ודם, בתביעות בגין לשון הרע:
"אדם, בשר ודם, זכאי לפיצויים בגין פרסום שהשפיל אותו או שהעמידוֹ ללעג ולקלס בעיני הבריות. עוגמת-נפש שכזו יכולה להיות רק למי שהוא בעל-נפש. לתאגיד אין נפש ולא יכולה להיגרם לו עוגמת-נפש. אדם זכאי לפיצויים בגין השפלתו בעיני הבריות גם אם לעצם הפגיעה לא הייתה תוצאה ממונית. לא כן תאגיד. על מנת שיזכה בפיצויים עליו להוכיח שפרסום לשון הרע על אודותיו גרם לפגיעה ממונית בנכסיו או בעסקיו".
בהמשך ניתנו פסקי דין שתמכו בעמדה שונה. פסק דין שניתן בבית המשפט העליון ב 2016 קבע הלכה חדשה אשר אמורה להוות פתרון לסתירה בין שתי ההוראות המנוגדות הנזכרות לעיל. לפי פסק דין זה גם לתאגיד מגיע פיצוי, לא רק לאדם פרטי. דברי השופט אליקים רובינשטיין בפסק הדין :
"מדוע על תאגיד אשר נחשף ללשון הרע לשאת בנטל הכבד, היקר כלכלית ולעתים בלתי-אפשרי, של הוכחת נזק ספציפית?.....פלוני מוציא שם רע על בעל חנות שאינה מאוגדת, ואחר כך על חנות מאוגדת, ולשתיהן פוטנציאל נזק זהה; אין הדעת סובלת כי רק הראשון יזכה בפיצוי".
גם פסק הדין שניתן במאי 2020 אשר עסק בתביעת לשון הרע שהגישה עיריית כפר סבא נגד אברהם נאנס, תמך גם הוא באותה קביעה, בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי :
"גופים ואנשים, הנושאים במשרות ציבוריות או בתפקידים שלציבור עניין בהם, נוטלים על עצמם מעצם מעמדם ותפקידם סיכונים הקשורים בהתנכלות לשמם הטוב. כמובן, אין בכך כדי להצדיק פגיעה בשם הטוב, שהוא היקר בנכסיהם, אך יש בכך כדי להחליש את המשקל שיש ליתן לשיקול זה ביחס לחופש הביטוי. ..."
פסק הדין קבע פיצויים לטובת התובעת, עיריית כפר סבא, אך יחד עם זאת קבע כי :
“הגשת תביעת לשון הרע על ידי עירייה אינה דבר שבשגרה. ככלל, על עירייה לגלות סובלנות כלפי פרסומי תושבים בכל הנוגע להתנהלותה, ולהתמודד עם פרסומים אלה בדרכים אחרות העומדות לרשותה, שאינן הגשת תביעה.."