בשונה מהחוק הישראלי ומהחוק ברוב מדינות אירופה, על פי החוק האמריקאי, בתביעה בגין לשון הרע נדרש התובע להוכיח כי הפרסום אכן גרם לו נזק. יוצא מכאן שמדובר בהליך קשה יותר ומסובך יותר עבור התובע המבקש לקבל סעד בגין לשון הרע.
כדי להוכיח לשון הרע לכאורה, על התובע להוכיח ארבעה יסודות :
1) הצהרה כוזבת המתיימרת להיות עובדה;
2) פרסום או מסירת הצהרה זו לאדם שלישי;
3) אשם העולה לרשלנות לפחות;
4) נזקים, או נזק כלשהו שנגרם לאדם או לישות נשוא ההצהרה ;
בדרך כלל, פיצויים סמליים לא יינתנו אלא אם כן המקרה של התובע הוא קטנוני להפליא, או שניתן גם לפסוק פיצויים עונשיים. (פיצויים עונשיים הם בעלי אלמנט של הרתעה וענישה והם באים בנוסף לפיצויים שמטרתם לכסות על הנזק שנגרם לתובע).
מקורות חוקי ההשמצה של ארצות הברית מגיעים מהתקופה שלפני המהפכה האמריקאית; במקרה אחד משפיע מ-1734 נקבע תקדים לפיו &;האמת&; היא הגנה מוחלטת מפני האשמות של לשון הרע.
התיקון הראשון לחופש הביטוי וחופש העיתונות מספקים לנאשמים בארצות הברית מידה של הגנה מפני תביעות דיבה. קיימת שונות מסוימת בין המדינות לעניין המידה שבה בתי המחוקקים של המדינות העבירו חוקים ולעניין החלטות משפיעות שנתנו בתי המשפט במדינות השונות.
רוב המדינות מכירות בכך שקטגוריות מסוימות של הצהרות כוזבות (מצגים פיקטיביים) נחשבות ללשון הרע, כך שאנשים שמגישים תביעת לשון הרע בגין הצהרות אלה לא צריכים להוכיח שההצהרה גרמה להם נזקים ממשיים.
למרות שהתיקון הראשון של החוקה האמריקאית נועד להגן על חופש העיתונות, במשך רוב ההיסטוריה של ארצות הברית, בית המשפט העליון של ארה"ב לא הצליח להשתמש בו כדי להכריע במקרים של תביעות בגין לשון הרע. זה הותיר את חוקי לשון הרע, המבוססים על &;החוק המקובל & המסורתי של לשון הרע (שהיו ירושה ממערכת המשפט האנגלית), שונים ממדינה למדינה.
התיק ששינה באופן קיצוני את אופיים של דיני לשון הרע בארהב היה תיק New York Times Co נגד סאליבן משנת 1964. בפסק הדין נקבע כי פקידי ציבור יכולים לזכות בתביעה בגין לשון הרע רק כאשר יוכלו להוכיח שכלי התקשורת המדוברים ידעו כי המידע היה שקרי לחלוטין ובאופן גלוי, או שהוא פורסם ;בחוסר התחשבות פזיז בשאלה אם הוא שקרי או לא.
מקרים מאוחרים יותר של בית המשפט העליון אסרו על תביעות לשון הרע בגין אמירות מגוחכות וסתמיות בעליל.