חוק איסור לשון הרע התשכ"ה חוקק בשנת 1965 בכנסת החמישית. החוק עוסק בהגנה על כבודו ועל שמו הטוב של אדם, על ידי הטלת איסור על פרסום ביטויים העלולים להשפילו ולבזותו.
החוק מגדיר כי פרסום לשון הרע יכול להוות עוולה אזרחית בנזיקין ויכול אף להתגבש לכדי עבירה פלילית. בגין העוולה האזרחית ניתן לקבל פיצויים וסעדים הן לפי החוק עצמו והן לפי פקודת הנזיקין. אם מתגבשת עבירה פלילית יוטל עונש של עד שנת מאסר.
מטרת הדינים הללו היא עריכת איזון בין הזכות לכבוד ולשם טוב מצד אחד, לבין חופש הביטוי והעיתונות מצד שני.
בעידן הרשתות החברתיות נדמה שכמעט הכול מותר וחופש הביטוי פתוח ללא גבולות. אבל לא כך הוא הדבר. בתי המשפט מצאו עצמם בעשור האחרון פעמים רבות מאוד עומדים מול החלטות בהקשר של גזרת חופש הביטוי ויכולתו של הפרט להתבטא באופן חופשי. בתי המשפט נוטים לא להנהיג נורמות משפטיות קשוחות מידי ברשתות החברתיות, כדי לא לפגוע בחופש הביטוי שהוא זכות יסוד במדינת ישראל. חופש הביטוי נחשב למימוש של חופש הדעה והמצפון, שטעמם ניטל אם נשללת האפשרות להביאם לידי ביטוי. מכאן יוצא שחופש הביטוי מהווה נדבך מהותי בחברה דמוקרטית.
כבוד השופט אליעזר ריבלין, שופט בית המשפט העליון בדימוס, נחשב ללוחם חופש הביטוי. באחת מהחלטותיו המשמעותיות, קיבל את ערעורה של העיתונאית אילנה דיין בתביעת לשון הרע אשר הגיש נגדה סרן ר'. הרכב שופטי העליון, בראשות ריבלין, הפך את פסק דינו של שופט המחוזי דאז נועם סולברג, וקבע כי דיין לא צריכה לשלם פיצויים לסרן ר'. כבוד השופט ריבלין קבע בפסק הדין כי בעניינה של דיין התקיימה הגנת אמת הפרסום וכי "בעניינים בעלי חשיבות ציבורית יש להתיר לפרסום שוליים עובדתיים ויש לאפשר למפרסם שיקולי עריכה. חופש הביטוי זקוק למרחב נשימה".
התחושה היא כי גבולות חופש הביטוי הטשטשו וכי גולשים ברשתות החברתיות נוטים לפרסם ביטויים שנופלים בגדר לשון הרע מבלי שהם מודעים לדבר. האצבע קלה על המקלדת וחלקנו הפכנו, מבלי ששמנו לב לכך, וכנראה גם מבלי שהתכוונו לכך, למעין 'עברייני מקלדת'. אנשים נותנים דרור למחשבותיהם ולהגיגי ליבם, והתחושה היא שאפשר, שזה מותר, כאשר בפועל לא כך הוא הדבר.
אנשים רבים, לרוב בוויכוחים על רקע פוליטי, נוטים לכתוב ביטויים כגון : "נאצי", "בוגד", "עוכר ישראל" ועוד כהנה וכהנה ביטויים פוגעניים. סביר להניח כי ככל שיהיו לתגובה כזאת המכילה ביטויים פוגעניים לייקים (חיבובים) רבים ושיתופים רבים, כך יגבר הסיכוי כי בית המשפט יפסוק לחובת המפרסם פיצוי כספי גבוה.
במספר פסיקות נקבע כבר כי שיתוף של פרסום לשון הרע מהווה פרסום לשון הרע לכשעצמו. זאת, כיוון שפעולת השיתוף גורמת הלכה למעשה לחשיפה נוספת של הפרסום הפוגעני בפני קהל נוסף שלא נחשף אליו קודם לכן.